כאמור, מיסוי חלק הרווחים המיוחס לאזרח הישראלי (המכונה "הכנסתו של האזרח הישראלי"), נעשה באופן שוטף, גם אם רווחים אלה טרם חולקו לאזרח הישראלי כדיבידנד. המחוקק מתייחס אפוא להכנסתו של האזרח הישראלי כאילו חולקה לו בתום שנת המס (מעין "דיבידנד רעיוני"), גם אם בפועל לא חולקה. זאת לשם מיסוי באופן שוטף, תוך כדי מניעת דחיית מס ישראלי.
אם כן, מדובר בהוראה אגרסיבית למדי. קשה שלא לתהות על ההצדקה לקיומה. נזכור כי אין מדובר כאן בבעל שליטה, אלא בכל אזרח ישראלי המחזיק שיעור כלשהו, ולו הנמוך ביותר, בחבר-בני-האדם. נוכח ההחזקה השולית די ברור כי לא נעשה כאן תכנון מס שנועד לדחות מס ישראלי (תכנון אשר ממנו חוששים ביחס לבעלי שליטה). מדוע אפוא מבקש המחוקק באמצעות הוראה חריגה הכופה "דיבידנד רעיוני" או "הכנסה רעיונית", למנוע את דחיית המס הזו? במקרים שבהם כפה המחוקק הכנסה רעיונית באופן כזה או באופן דומה אחר, היה מדובר בבעלי שליטה. כך, כפי שראינו, החלופה הרביעית להגדרה "אזרח ישראלי" שבאמצעותה המחוקק ממסה, בתנאים מסוימים, את הכנסתו של חבר-בני-אדם זר (תושב חוץ או תושב האזור), חלה רק כאשר קיים בחבר אזרח ישראלי שהוא "בעל שליטה".
* קטע מתוך הספר "מיסוי בינלאומי – הדין בישראל". מחברים: עו"ד דורון לוי, רו"ח איתן אסנפי.
